<h1>צרור החיים הדרך הראשון סימן ט'</h1>
<h2>דף ב.</h2>
וזמן ק"ש, רי"ף וכל הגאונים ורבנו ש"י ז"ל פסקו מזמן צאת הכוכבים. ומה שנהגו העולם שקורין אותה קודם זמנו אומר רש"י ז"ל שאין המנהג אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. שאם היו ממתינים מלהסתכל עד זמן יציאת הכוכבים כל אחד הולך לביתו ולא יהיו מתקבצים אחר כך לבית הכנסת. ומיהו יוצאין בק"ש שעל מטתן. ועל סמך זה אנו [נ"א היו] מברכין על ק"ש שעל המטה בא"י אמ"ה אקב"ו לקרוא [את] שמע. ולרת"ם ז"ל לא נראו אלו הדברים דהא בק"ש שעל המטה אין קורין אלא פרשה ראשונה ושלא בברכותיה. ודעתו ז"ל כי יוצאין הקהל כפי מה שנהגו, דאנן כר' יהודה קיי"ל דאמ' תפלת המנחה עד [פלג] המנחה (ברכות כו, ב) דמשמע מכאן ואילך לילה הוא. ויש שעה ורביע קודם צאת הכוכבים. ורבינו הרשב"א כתב המנהג שהוא נוהג והגדולים כמו כן כדעת רב' האי ז"ל, שמתפללין תפלת ערבית עם הקהל ואחר כך קורין ק"ש בזמן צאת הכוכבים ולא איכפת להו למסמך גאולה לתפלה בתפלה של ערב היכא דלא איפשר.
<h2>דף ד:</h2>
וזמן משך ק"ש של ערבית דברים המביאים לידי פשיעה, כגון אכילה ושתיה ושינה אין לאדם להביא עצמו לידי פשיעה אלא יקרא ק"ש קודם אכילה ושתיה וכמו שעשו רבנן הרחקה ואמרו עד חצות. אבל בדיעבד וכגון העוסק בתלמודו קורא עד שיעלה עמו השחר, ופושע או מזיד משעלה עמוד השחר לא יקרא. כדאמ' להו רבן גמליאל לבניה [נ"א לבריה] (בואו) [צאו] וראו אם לא עלה עמוד השחר, הא אם עלה לא, מפני כי היו פושעים קצת שנמשכו אחר השמחה. ואם האדם אנוס כגון שכור או חולה — עד להנץ החמה, דכדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק, כההוא זוגא דרבנן דאישתכור ואמר להו רבן גמליאל כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. כן דעת מורי הרשב"א. ואלו שאמרינן שקורין ק"ש משעלה עמוד השחר כגון אנוס לא יאמר השכיבנו אלא מתחיל מתקננו בעצה טובה מלפניך. דהא בעינן שתים מלאחריה אלא מילת השכיבנו קאמרינן. וקודם שעלה עמוד השחר יאמר נמי השכיבנו דזמן שכיבה הוא.
<h2>דף יא.</h2>
ברכת ק"ש של ערבית שתים: ראשונה אשר בדברו מעריב ערבים. וחותם בא"י המעריב ערבים. ושניה אהבת עולם וחותם בא"י אוהב את עמו ישראל [באהבה].
ואחר ק"ש של ערב יש שלש ברכות לאחריה. אמת ואמונה וחותם גאל ישראל. וברכה דהשכיבנו אינה הפסקה בין גאולה לתפלה דגאולה אריכתא דמיא. ופסוקים דברוך ה' לעולם ויראו עינינו יש מהגדולים כמו הרשב"א ז"ל ורבינו מאיר מטוליטולא והרמב"ן [נ"א והרמב"ם] ז"ל שלא היו אומרים אותו. והמנהג שנהגו לאומרו סמכו על מה שאמרו תפלת ערבית רשות.
